במה מעצימה · בר שימרון

איך להתמודד עם התפרצויות בחוץ.

שלוש השניות שמחליטות אם ההתפרקות בחוץ תיגמר או תתפוצץ, ומה להגיד בתור, ביציאה ובדוכן שהוא רוצה ממנו עוד משהו

בר שימרון
ד״ר בר שימרוןBA · MA · PhDמנכ״לית במה מעצימה

את בתור כבר ארבעים דקות. שמש. רעש. תיק על הכתף. והילד שלך נשכב על הרצפה.

ושלושים זרים מסתכלים.

ויש לך בערך שלוש שניות.

ואני רוצה לספר לך מה קורה בתוך שלוש השניות האלה, כי זה הדבר שאף אחד לא מדבר עליו.

בשנייה הראשונה את עוד איתו. בשנייה השנייה את מרגישה את המבטים על העורף. ובשנייה השלישית, בלי שהחלטת, בלי שרצית, משהו קטן מתחלף.

את כבר לא מדברת אליו.

את מדברת אליהם.

ומשם המשפט שיוצא לך מהפה הוא כמעט תמיד המשפט שיפוצץ את זה.

בר שימרון

נעים מאוד, אני בר שימרון בעלת תואר ראשון במדעי החברה ופסיכולוגיה, תואר שני בפסיכודרמה, התמחות בבית חולים פסיכיאטרי, וכיום דוקטורנטית לפסיכולוגיה. אני מנהלת את מרכז ההכשרות למדריכי הורים בשיטת ״במה מעצימה״, ועד היום ליוויתי מעל 30,000 משפחות בארץ ובעולם.

למה כתבתי את המדריך הזה

כי כל האינטרנט אומר לך שתי אמירות סביב התפרקות בחוץ:

״תתעלמי מהמבטים.״

״תנשמי עמוק.״

ושתיהן לא עוזרות לך. כי את לא מצליחה להתעלם, ואת יודעת את זה. ואת גם לא מצליחה לנשום, כי הגוף שלך כבר בלחץ.

אז אני רוצה להציע לך משהו אחר לגמרי.

המבטים הם לא הבעיה.

הכתובת היא הבעיה.

בכל משפט שיוצא לך מהפה ברגע של התפרקות ציבורית יש נמען סמוי. ורק אחד משניים. או הילד. או שלושים הזרים בתור.

וברגע שתדעי לזהות את זה, את מקבלת שליטה שלא תלויה בילד שלך ולא תלויה באנשים סביבך. שליטה שאפשר להפעיל בתוך שנייה, גם באמצע פיצוץ.

איך נשמע משפט שכתוב לקהל

תקשיבי לעצמך פעם אחת מהצד. משפט שכתוב לקהל תמיד נשמע כמו אחד משלושה דברים:

הסבר

״נו, הוא פשוט עייף, הוא לא ישן צהריים.״

הצדקה

״תראה כמה השקענו בשבילך, כמה כסף שילמנו על היום הזה.״

איום

״אם תמשיך ככה אנחנו הולכים הביתה.״

ושימי לב למשהו: אף אחד מהמשפטים האלה לא מטפל בילד. כולם מטפלים בבושה שלך.

ההסבר מנקה אותך מול הזרים. ההצדקה מבקשת ממנו להעריך אותך דווקא ברגע שהוא הכי פחות מסוגל. והאיום נועד להראות לכולם שיש פה אמא עם גבולות.

והילד? הילד שוכב על הרצפה ומקבל מסר אחד: אמא לא איתי עכשיו. אמא נלחמת בי מול קהל.

ולכן זה מתפוצץ.

ועכשיו האמת על הילד שלך

הוא לא מתפרק כי לא נהנה מספיק. הוא לא מפונק. הוא לא כפוי טובה. הוא לא ״לא מעריך״.

ריגוש הוא עומס, לא מנוחה.

זה המשפט שאני הכי רוצה שתיקחי מהמדריך הזה.

אנחנו יוצאות מהבית עם הנחה שקטה: יום כיפי הוא יום שמטעין את הילד. ובפועל, מערכת העצבים שלו סופרת משהו אחר לגמרי. היא סופרת רעש, אורות, המתנה, שמש, אנשים, ציפייה, אכזבה קטנה, התרגשות גדולה.

וכל אחד מאלה הוא הפקדה בחשבון העומס.

אז כשהוא נשכב על הרצפה אחרי ארבע שעות של הנאה, הוא לא מבקש עוד אטרקציה. הוא מלא עד הגדות ואין לו איך להגיד את זה במילים.

וברגע שאת מבינה את זה, המשפטים שלך משתנים מעצמם.

לפני שיוצאים מהבית: תקציב עומס

ילד שיודע מראש מה הולך לקרות מגיע לרגע הקשה עם הרבה יותר שליטה. לכן אני לא מתחילה את היום הזה בחניה. אני מתחילה אותו במטבח, בבוקר, בשתי דקות.

נוסחת ההכנה מראש

״עוד מעט אנחנו הולכים לפארק. יהיה שם המון רעש, יהיו תורים ארוכים ונעשה שלוש אטרקציות ואז נשב לאכול. מה יעזור לך להתמודד בזמן ההמתנה?״

ותני לו לענות. באמת לענות.

יש ילדים שיגידו ״שתחזיקי לי יד״. יש ילדים שיבקשו את הבקבוק או משחק בטלפון בתור. יש ילדים שיגידו ״שתספרי לי סיפור״.

מה שהוא אומר שם בבוקר, הוא הכלי שלך בתור. כי בתור את כבר לא ממציאה כלום, את רק מזכירה:

״אמרת הבוקר שיעזור לך שאני אחזיק לך יד בזמן ההמתנה. אני כאן.״

ושימי לב לעוד משהו. כשאת אומרת מראש ״נעשה שלוש אטרקציות ואז אוכל״, את מורידה מהיום את רוב המשא ומתן. המסגרת כבר נקבעה כשכולם היו רגועים.

ארבעת הרגעים שבהם הכתובת מתחלפת, ומה להגיד בכל אחד מהם

בתור, אחרי ארבעים דקות

מה רוב ההורים אומרים

״עוד רגע, תהיה סבלני.״

וזה משפט שכתוב לקהל. הוא מודיע לאנשים מסביב שאנחנו מחנכים כאן לסבלנות. הילד מקבל ממנו שני דברים: שהוא לא בסדר, ושאין לו מושג כמה זה ״עוד רגע״.

מה להגיד במקום

״קשה לחכות. אני איתך עד שנעלה.״

שש מילים ששייכות רק לו. חצי ראשון: שיקוף רגש. חצי שני: מציאות ונוכחות.

אני לא מבטיחה שזה ייגמר מיד. אני לא מסבירה לו למה חשוב לחכות. אני פשוט מודיעה לו שהוא לא לבד בתוך הקושי.

ואם הוא כבר על הרצפה, אפשר להוסיף:

״אתה יכול לבחור לחכות איתי כאן ולעלות על המתקן, או לבחור לצאת איתי מהתור לשבת רגע בצד, וזה אומר שנפסיד את התור הזה כי לא אפשרי להיכנס באמצע. אני סומכת עלייך שתבחר מה שנכון עבורך.״

זה מחזיר לו אחריות בדיוק ברגע שהוא מרגיש שאין לו שום שליטה.

ביציאה מהאטרקציה

זה הרגע הכי מפתיע להורים. הוא בכה כי הוא רצה לעלות, הוא עלה, הוא נהנה, ועכשיו הוא בוכה יותר חזק מקודם.

מה רוב ההורים אומרים

״תראה כמה השקענו בשבילך.״

וזה משפט שכתוב לקהל, ובעיקר לתחושת הצדק שלנו. הוא מבקש ממנו הכרת תודה בדיוק בשנייה שבה המערכת שלו כבויה.

מה להגיד במקום

״היה לך ממש טוב שם, ועכשיו זה נגמר. אני יודעת שקשה לך לרדת מזה.״

שימי לב שלא אמרתי ״היה כיף״. אני משתדלת לא להשתמש במילה הזאת עם ילדים, כי היא מילה שטוחה שלא מלמדת אותו כלום על מה שקרה בתוכו. ״היה לך טוב״, ״התרגשת״, ״צחקת כל הדרך״, אלה מילים שנותנות לו שם לרגש.

ואם הוא ממשיך לבכות, את לא צריכה להוסיף כלום. הבכי הזה הוא לא ויכוח איתך. הוא פריקה של עומס. תני לו לבכות לידך, יד על הגב, בלי נאום.

במעבר לאטרקציה הבאה

מה רוב ההורים אומרים

״אם תמשיך ככה אנחנו הולכים הביתה.״

איום קלאסי שכתוב לקהל. ואנחנו שתינו יודעות שלא באמת נוסעים הביתה אחרי שנסעתם שעה והתחנתם רחוק. והילד יודע את זה אפילו לפנייך. וכל איום שלא מיושם מלמד אותו שהמילים שלך הן רעש רקע.

מה להגיד במקום

״אנחנו נכנסים לעוד אחד, ואז יושבים לאכול.״

משפט אחד. בלי איום. בלי ויתור על הגבול. רק מסגרת ברורה שנותנת לו לדעת מה קורה עכשיו ומה קורה אחרי.

ילד באמצע עומס לא זקוק לעונש. הוא זקוק למפה.

בדוכן, כשהוא רוצה עוד קנייה

זה הרגע שבו הכי קל לשלם כדי שהמבטים ייעלמו.

מה רוב ההורים אומרים

״די, קנינו לך מספיק היום, תפסיק לבקש כל הזמן.״

או את הגרסה ההפוכה, ובשקט: ״יאללה, קחי, רק תפסיקי לצרוח.״

ושני המשפטים האלה כתובים לקהל. הראשון מראה לכולם שאני לא אמא מפנקת. השני קונה שקט בכסף ומלמד את הילד שצרחה במקום ציבורי היא כלי שעובד.

מה להגיד במקום

״אני רואה כמה את רוצה את זה, זה באמת קשה לראות משהו יפה ולא לקבל אותו. היום קנינו דבר אחד ולא קונים עוד. את יכולה לבחור להמשיך איתי לאטרקציה הבאה, או לבחור לשבת איתי כאן על הספסל עד שיהיה לך קל יותר. אני סומכת עלייך שתבחרי מה שנכון עבורך.״

ושתי האפשרויות בסדר גמור מבחינתי. כי אני לא מבקשת ממנה להפסיק להרגיש. אני רק לא משנה את הגבול בגלל קהל.

ואם היא בחרה בספסל

שבי. באמת שבי. המילה שלנו היא מילה, גם כשהיא לא נוחה לנו, וזה בדיוק מה שהופך את הגבולות שלך בבית לאמינים.

מבחן שלוש השניות

זה הכלי שאני הכי רוצה שתיקחי איתך לחופש.

ברגע שהמשפט עולה לך לגרון, לפני שהוא יוצא, שאלי את עצמך שאלה אחת:

״המשפט הזה מיועד לו, או לאנשים שמסתכלים?״

וזהו. זה כל הכלי.

אם המשפט מסביר אותו, מצדיק אותי, או מאיים, הוא כתוב לקהל.

אם המשפט משקף רגש, מציב מציאות, או נותן בחירה, הוא כתוב לילד.

ואת יודעת מה מדהים? ברגע שאת מסובבת את הכתובת חזרה אליו, הגוף שלך גם משתנה. את מתכופפת לגובה שלו. הקול שלך יורד. הקצב מאט. זה קורה מעצמו, כי את כבר לא מופיעה על במה. את פשוט אמא עם הילד שלה.

והזרים? שיסתכלו. חלקם בכלל לא שופטים אותך, רובם רק שמחים שהפעם זה לא הילד שלהם.

ברכב, בדרך הביתה

זה החלק שכמעט כולן מדלגות עליו, והוא שווה יותר מכל היום.

כשכולם רגועים, אכלו, שקט ברכב, אפשר לסגור את הסיטואציה. לא כדי להטיף. כדי לעבד.

נוסחת סגירת הסיטואציה

״זוכר שהיה לנו קשה היום בתור הארוך?״

״איך הרגשת שם?״

״מה חושב שיכול לעזור לך בפעם הבאה שנחכה הרבה זמן?״

״מה תרצה שנעשה אחרת?״

ותני לו לדבר. גם אם הוא עונה ״לא יודע״. גם אם התשובה שלו היא ״שלא יהיו תורים״.

כי מה שקורה שם הוא לא פתרון טכני. זו ההזדמנות שלו להסתכל על עצמו מבחוץ בלי בושה, ולגלות שאמא לא כועסת עליו על מה שקרה.

ואם הוא הצליח באחד הרגעים, אפילו לחצי דקה, זה הזמן לחיזוק מדויק:

״נפלא שבחרת לשבת איתי על הספסל במקום להמשיך לצרוח, כדי שיהיה לך רגע להירגע. אתה יכול להיות גאה בעצמך.״

שימי לב שלא אמרתי ״אני גאה בך״. כי אני לא רוצה שהוויסות שלו יהיה בשביל הגאווה שלי. אני רוצה שהוא ירגיש את זה בפנים.

ואם כבר צעקת היום? אם כבר אמרת את המשפט הזה?

אז את אמא.

לא אמא גרועה. לא אמא שמאבדת שליטה. אמא שבתוך שלוש שניות של בושה החליפה קהל, כמו שכולנו עושות.

ושימי לב שזו הייתה בושה, לא חוסר אהבה. הילד שלך לא נפגע מזה שהיית עייפה ולחוצה מול שלושים זרים. הוא צומח בדיוק מהרגע שבא אחר כך, כשאת חוזרת אליו ואומרת:

״היה לי קשה היום בתור, ודיברתי אלייך בקול גדול. זה לא היה נעים לך, נכון? אני לומדת גם.״

ילד שרואה מבוגר שלוקח אחריות בלי להתפרק מרגשות אשמה, לומד בדיוק איך לעשות את זה בעצמו.

ולכן אני לא מבקשת ממך להיות אמא מושלמת בחוץ. אני מבקשת ממך דבר אחד קטן: בפעם הבאה שהוא נשכב על הרצפה, תשאלי את עצמך למי את מדברת, ותסובבי את הכתובת חזרה אליו.

כי בסוף, הוא לא יזכור כמה אטרקציות עשיתם. הוא יזכור אם ברגע שהוא הכי התפרק, היה לידו מבוגר שנשאר איתו.

המדריך הזה הוא צעד ראשון.

כי אם משפט אחד הצליח לשנות רגע אחד בתור, תחשבי מה קורה כשעוברים על כל הבית.

על שעת השינה. על הבקרים. על המריבות בין האחים. על הרגעים שבהם את שומעת את עצמך מדברת ולא מזהה את הקול שלך.

כי התפרקות בחוץ היא לא באמת סיפור של פארק או של תור. היא רק המקום שבו הכי קל לראות מה קורה בקשר בינך לבין הילד שלך כשאין לך מקום לנשום.

אם את מרגישה שזה בדיוק אתם, שאת כבר לא יודעת מתי להחזיק גבול ומתי לרכך, ושאת עייפה מלהילחם על כל מעבר, אני מזמינה אותך לשיחת ייעוץ עם הצוות שלי.

נבין יחד מה באמת קורה אצלכם, מה הילד שלך מבקש מתחת לצרחה, ואיך בונים שפה שיש בה גם גבולות ברורים וגם הרבה חיבור.

שלחי לי הודעה בוואטסאפ:

וואטסאפ050-2997327

ונבדוק יחד מה הצעד הבא שמתאים לכם.

אוהבת, בר

שיחה בוואטסאפ · 050-2997327